״היה בדורותיו״ (ו, ט)- לכאורה היה צריך ליכתב "בדורו", בלשון יחיד, ולא "בדורותיו" בלשון רבים. ואפשר ליישב שאלה זו ע"פ מה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים (ב, מז): לשיטת הרמב"ם, אריכות השנים המופלגת של האנשים המנויים בסוף ספר בראשית (שחיו שמונה מאות ותשע מאות שנה ויותר) לא הייתה נחלת כל האנושות באותם זמנים, אלא רק האנשים המסוימים שמנתה שם התורה חיו תקופות כה ארוכות. ולפי דברים אלה מוסבר היטב מדוע נאמר "לדורותיו" בלשון רבים, שהרי במשך כל השנים שנח חי (תשע מאות חמישים שנה), חלפו בינתיים כמה וכמה דורות של אנשים "רגילים", וממילא מתאימה לשון הרבים "לדורותיו" וכך גם נראה מלשון רבינו בחיי: "בדורותיו- היה ראוי לומר 'בדורו', אלא כשבא המבול היה בן שש מאות שנה, וכבר עברו עליו דורות הרבה, והגיד לך הכתוב כי כל הדורות ההם השחיתו, ולא היה בכולן ראוי להינצל, זולתו".

אולם הרמב"ן בסוף פרשת בראשית חולק על הרמב"ם, וסובר שכל האנושות באותה תקופה חיה זמן רב, ורק מזמן המבול ואילך התחילו השנים להתמעט. והנה, לפי הרמב"ן, שבה השאלה למקומה, מדוע נאמר "בדורותיו" לשון רבים? אלא שהרמב"ן עצמו מרגיש בקושיה זו, והוא מבאר (בסוף ד"ה "בדורותיו") שלשון הרבים "לדורותיו" באה להורות, שלא רק ביחס לדורו היה נח צדיק הראוי להינצל, אלא אף ביחס לדורות שקדמו לו.

״והאור החיים״ מבאר את השאלה, שמה שנאמר "בדורותיו" הוא משום שבדרך הטבע כל אדם חי בשלושה דורות: דורו של אביו, דורו של עצמו ודורו של בנו, ובכולם היה בולט נוח בצדקותו. ובלשונו: "והנה כל אדם ישיג הכרת שלושה דורות, האחד דור אביו, וב' דורו, וג' דור בניו, והגיד הכתוב כי בכולם היה הוא מיוחד.

***************

״וישלח את העורב״ (ח ,ז) מובא בילקוט שמעוני על הפרשה: תשובה נצחת השיב העורב לנח: רבך שונאני ואתה שונאני. רבך שונאני, שהרי מן הטהורים שבעה ומן הטמאים שנים, ואתה שונאני, שאתה מניח מין שבעה ושולח מין שנים. שמא יפגע בי שר של חמה או שר של צנה נמצא העולם חסר בריה.

העורב מטיח בנח אשמה חמורה, שנח שונא אותו, והוא גם מביא הוכחה לדבריו – שהרי את כל הבהמות הטהורות ואת כל העופות הטהורים השאיר נח בתבה, והם ממשיכים לחיות שם בשלום ובשלוה, ורק את העורב שולח נח החוצה, אל העולם שמי המבול לא כלו ממנו, עדין, ורבות בו הסכנות. זאת למרות שלפי ההגיון, כלומר לפי הגיונו של העורב, דוקא אותו אסור היה לשלוח מפני שממנו יש רק שנים, שהרי עוף טמא הוא, ומן הטמאים הוכנסו רק שנים אל התבה. לולא היה נח שונא אותו, טוען העורב, הוא היה שולח עוף טהור, שיש ממינו שבעה.

ולאחר מכן בא העורב ומוסיף הסבר לטענתו: "שמא יפגע בי שר של חמה או שר של צנה"… מה הקשר של שר של חמה ושר של צינה לענין? סכנות רבות איימו על העורב בעולם שמחוץ לתבה, מדוע הוא מזכיר דוקא את השרים האלו, כמי שעלולים לפגוע בו? את התשובה על כך מביא בספר ״ילקוט האורים״, בשם ספר צנצנת מנחם״: העורב, בתחילת טענתו, סותר את דברי עצמו. הוא הרי טוען, שמאחר ויש רק שני עורבים בעולם, ראוי היה שלא לשלחו אל הסכנה, שמא יפגע וימות, ויכחד מין העורבים מן העולם. אלא שהתשובה לטענתו נמצאת כבר בצדה – דוקא משום שישנם רק שני עורבים בעולם, הרי יש לו, לעורב, מעין ״ביטוח חיים״, כי בודאי לא ירצה הקב"ה להשמיד את המין הזה מן העולם, ולכן ישמר על העורב מכל פגע ולכן זו סיבה לשלוח רק אותו. אדרבה, אם היו שבעה עורבים, היתה זו, אולי, סכנה עבורו לצאת החוצה.

העורב, שהכיר בנקודה החלשה של טענתו זו, התחכם ובקש לטען על פי דברי הגמרא במסכת כתובות דף כ׳ ע״א "הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים" – קור וחום. צינים ופחים – פגיעתם, מבחינה מסוימת, הנה לפי דרך הטבע, ולכן אומר העורב – יש לחשש שמא לא תהיה לו מפניהם שמירה מיוחדת, ש'מגיעה' לו בזכות היותו עורב כמעט יחיד, וללא השמירה המיוחדת עלולים לפגוע בו שר של צנה או שר של חמה, ואז ישאר העולם ללא עורבים.

יהי רצון שיהיו דברי תורה אלו לע״נ הטהורה של מרן רבנו עובדיה יוסף בן גורג׳יה זיע״א